גמראתמן תנינן – שם (במסכת אחרת -
משנה נגעים ד,י) שנינו
: בהרת – אחד ממראות נגעי צרעת בעור הבשר (כתם לבן בהיר בעור האדם), והוא הדין מראה אחר, שכן כל נגעי עור הבשר נקראים בשם ״בהרת״,
כגריס – ששיעור גודלה של הבהרת כגודל גריס (חצי פול), שאין הבהרת נידונה כנגע אלא אם כן היא גדולה כגריס, והסגיר אותה הכוהן שבעת ימים
, ופסת (ופסתה)
כגריס – לאחר ההסגר - בסוף שבוע ראשון להסגרו (לאחר שהסגיר הכוהן את הנגע שבעת ימים) או בסוף שבוע שני להסגרו (לאחר שהסגירו הכוהן עוד שבעת ימים), או לאחר הפטור (לאחר שפטרו הכוהן בסוף שבוע שני וטיהרו), ראה הכוהן שפסתה (התפשטה) הבהרת בעור הבשר בשיעור גריס, והחליט אותו הכוהן לטומאה (קבע שהוא טמא) מחמת הפסיון (התפשטות)
, ונולד לפסיון מחיה או שער לבן – אחרי שפסתה והוחלט, הופיע בפסיון מחית בשר חי (בשר בריא כשיעור עדשה המוקף מן הנגע) או שער לבן (שתי שערות לבנות), שהם סימני טומאה
, והלכה לה האום – עיקר הנגע (מלשון ׳אֵם׳) הלך (עבר) לו, ונשאר הפסיון כגריס, והמחיה או השער הלבן שבו,
- רבי עקיבה (גדול התנאים בדור השלישי)
מטמא – את הבהרת, שיש כאן נגע כגריס ובו סימן טומאה
; וחכמים אומרים: תיראה כתחילה – כבהרת חדשה, שהבהרת הראשונה הלכה לה, ועכשיו יש בהרת חדשה כגריס
.הגרסה של הסופר של המסירה שלפנינו: ״תמן תנינן: בהרת כגריס ופסת כגריס ועוד והלכה לה האום (עיקר הנגע הלך לגמרי, ונשאר רק הפסיון) - רבי עקיבא מטמא (שהרי פסתה הבהרת מבתחילה); וחכמים אומרים: תיראה כתחילה (שהואיל והבהרת הראשונה הלכה כולה, אין כאן אלא בהרת חדשה כגריס ועוד, ויסגירנה, שהפסיון נידון כנגע חדש)״, והיא סוף משנה נגעים ד,ט (וכך הגרסה בכתב יד אשכנזי וכנראה גם ב״שרידי הירושלמי״). והמגיה מחק והגיה במסירה שלפנינו כמו שהובא כאן, והיא תחילת משנה נגעים ד,י שלאחריה.
הגרסה של המגיה היא הנכונה, משום שהביאו את המשנה כדי לשאול עליה את השאלה שבסמוך ״...ומה ביניהון?״, ויסוד השאלה הוא, שחכמים שאומרים תיראה כתחילה מחליטים את הבהרת החדשה, וכך הוא במקרה שבתחילת משנה י, אבל במקרה שבסוף משנה ט, חכמים שאומרים תיראה כתחילה מסגירים את הבהרת החדשה.
ואפשר שאף לפי הגרסה של הסופר, שהביאו את סוף משנה ט, נתכוונו לשאול על תחילת משנה י שלאחריה, שכן כך היא דרכו של הירושלמי, שלפעמים הוא מביא את הרישא בלבד וכוונתו להקשות מהסיפא, ולפעמים הוא מביא את הסיפא וכוונתו להקשות מהרישא.
ושואלים: הא רבי עקיבה מטמא ומחליט – הרי רבי עקיבא מטמא את הבהרת ומחליט אותו לטומאה (קובע שהוא טמא), ורבנן אמרי תיראה בתחילה ומחליטין – וגם חכמים שאומרים תיראה הבהרת כתחילה מחליטים אותו לטומאה, שאף כשיראנה הכוהן בתחילה יטמאנה מיד משום המחיה או השער הלבן שבה. ומה ביניהון? – ומה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים? והרי לדברי הכל מחליטים אותו לטומאה!
ומשיבים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר: ערב הרגל ביניהון – ערב הרגל ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין ראיית הנגע בימי הרגל, כשבערב הרגל נולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום). רבי עקיבה אומר – סובר: הי (היא) קדמייתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון), משום שהפסיון עומד במקום האום שהלכה לה, וכיון שכבר הוחלט לטומאה מחמת הפסיון, הרי הוא נשאר בטומאתו, שיש כאן נגע כגריס ובו סימן טומאה, ואין את (אתה) נזקק לו לא להקל ולא להחמיר – אין הכוהן רואה את הנגע כל ימות הרגל, כדעתם של חכמים במשנתנו, שאין רואים את הנגעים לא להקל ולא להחמיר; ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים (סוברים): חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש), משום שהבהרת הראשונה הלכה לה והפסיון שנשאר נחשב כנגע חדש, ואין הבהרת החדשה טמאה עד שיראנה הכוהן ויטמאנה, ואת (ואתה) פוטרו מן הראשונה – הכוהן רואה את הנגע הראשון בימות הרגל ופוטרו ומטהרו, כדעתו של רבי מאיר במשנתנו, שרואים את הנגעים להקל, והיידא היא שלא להחמיר? – ואיזו היא ״שלא להחמיר״, שאמר רבי מאיר במשנתנו, שאין רואים את הנגעים להחמיר? - שאין את (אתה) נזקק לו לשנייה לא להקל ולא להחמיר (צריך לומר: שאין את נזקק לו לשנייה להחמיר) – אין הכוהן רואה את הנגע החדש כל ימות הרגל ומטמאו.
אמר רבי יוסה (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הרביעי-החמישי) בשם רבי אחא (אמורא ארץ ישראלי בדור הרביעי): אתיא דיחידייא דהכא כסתמא דתמן – באה של יחיד של כאן כמו הסתם של שם (דעתו של רבי מאיר במשנתנו במסכת מועד קטן כדעתם של חכמים במשנה במסכת נגעים), ודיחידייא דתמן כסתמא דהכא – ושל יחיד של שם כמו הסתם של כאן (דעתו של רבי עקיבא במשנה במסכת נגעים כדעתם של חכמים במשנתנו במסכת מועד קטן). כך עולה מדברי רבי יוחנן. והסביר: אתיא דיחידייא דהכא כסתמא דתמן (צריך לומר: אתיא דיחידייא דתמן כסתמא דהכא) – באה של יחיד של שם כמו הסתם של כאן, - רבי עקיבה אומר: היא קדמייתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון), ואין את נזקק לו לא להקל ולא להחמיר – אין הכוהן רואה את הנגע כל ימות הרגל; [ותנינן הכא: – ושנינו כאן: וחכמים אומרים: לא להקל ולא להחמיר (המוסגר נוסף על פי כתב יד אשכנזי).] – הרי שדעתו של רבי עקיבא שם כדעתם של חכמים כאן. ודיחידייא דתמן כסתמא דהכא (צריך לומר: ודיחידייא דהכא כסתמא דתמן) – ו(באה) של יחיד של כאן כמו הסתם של שם, - ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים: חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש), ואת פוטרו מן הראשונה – הכוהן רואה את הנגע הראשון בימות הרגל ופוטרו ומטהרו, ואין הכוהן רואה את הנגע החדש כל ימות הרגל ומטמאו; ותנינן הכא: – ושנינו כאן: רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים בתחילה (מילה זו יתרה) להקל, אבל לא להחמיר – הרי שדעתו של רבי מאיר כאן כדעתם של חכמים שם.
אמר רבי יוסי בירבי בון (מגדולי ואחרוני אמוראי ארץ ישראל בדור החמישי) בשם רבי אחא: בין דיחידיא דהכא בין דרבנן דהכא מודיי לרבנן דתמן – בין של יחיד של כאן ובין של חכמים של כאן, מודים לחכמים של שם (גם רבי מאיר וגם חכמים במשנתנו במסכת מועד קטן מודים לחכמים במשנה במסכת נגעים), להקל אבל לא להחמיר – הכוהן רואה את הנגע הראשון בימות הרגל ופוטרו ומטהרו, ואין הכוהן רואה את הנגע החדש כל ימות הרגל ומטמאו. תמן בשהלכה לה האום – שם (במשנה במסכת נגעים) מדובר שלאחר שהחליט אותו הכוהן לטומאה הלך לו עיקר הנגע, ובמקרה זה אפילו חכמים במשנתנו מודים שרואים את הנגע הראשון להקל, משום שאין כאן חומרה (אין אפשרות שיראה הכוהן שהנגע הראשון טמא), שהרי הלך לו הנגע הראשון, ברם הכא בשהלכו להם הסימנין והאום קיימת – אבל כאן (במשנתנו במסכת מועד קטן) מדובר שלאחר שהחליט אותו הכוהן לטומאה הלכו להם סימני הטומאה (פסיון, מחיה או שער לבן) ועיקר הנגע קיים, ובמקרה זה אפשר שגם רבי עקיבא וגם חכמים במשנה במסכת נגעים מודים לחכמים במשנתנו שאין רואים את הנגע לא להקל ולא להחמיר, משום שיש כאן גם חומרה (יש גם אפשרות שיראה הכוהן שהנגע טמא), שהרי הנגע קיים, ואם יראה הכוהן שהנגע טמא (שחזרו סימני טומאה), מוכרח לומר כן, ונמצא מצערו במועד.
לפי רבי יוסה, חכמים של כאן וחכמים של שם חלוקים אלה על אלה, ואילו לפי רבי יוסי בירבי בון אין הם חלוקים אלה על אלה.
ומביאים ברייתא (
תוספתא מועד קטן א,ח, כדי לשאול על רבי יוסי בירבי בון):
אמר רבי (יהודה הנשיא, בדור החמישי לתנאים)
: נראים (מתקבלים על הדעת)
דברי רבי יוסי (בן חלפתא, תנא בדור הרביעי)
– חכמים של משנתנו, שאמרו: אין רואים את הנגעים,
במוסגר – במצורע שהסגירו הכוהן, משום שאם יראה בו הכוהן סימני טומאה, יצטרך להחליטו לטומאה, מכיון שאסור לו לשתוק, ונמצא מצערו במועד
, ונראים
דברי רבי מאיר – שאמר: רואים את הנגעים להקל,
במוחלט – במצורע שהחליטו הכוהן וטימאו, משום שאם נרפא הנגע, יטהרנו, ונמצא משמחו במועד. ואם כדברי רבי יוסי בירבי בון, שכאן במשנתנו מדובר שלאחר שהחליט אותו הכוהן לטומאה הלכו להם סימני הטומאה ועיקר הנגע קיים, מדוע אמר רבי שנראים דברי רבי מאיר במוחלט, והלא יש כאן גם חומרה (יש גם אפשרות שיראה הכוהן שהנגע טמא), שהרי הנגע קיים, ואם יראה הכוהן שהנגע טמא (שחזרו סימני טומאה), מוכרח לומר כן, ונמצא מצערו במועד
.בתוספתא מועד קטן א,ח שנו: רואים את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר; דברי רבי מאיר. רבי יוסה אומר: אין נזקק לו להקל ואין נזקק לו להחמיר. אמר רבי: נראים דברי רבי מאיר במוסגר, ודברי רבי יוסה במוחלט.
ובבבלי מועד קטן ז,א-ב אמרו: תניא, רבי מאיר אומר: רואין את הנגעים להקל, אבל לא להחמיר. רבי יוסי אומר: לא להקל ולא להחמיר. שאם אתה נזקק לו להקל - נזקק לו אף להחמיר (רש״י: כלומר: מאחר שרואהו הכהן - אומר, בין הוא טמא בין הוא טהור). אמר רבי: נראים דברי רבי מאיר במוסגר (רש״י: שרואים), ודברי רבי יוסי במוחלט.
והתניא איפכא! (רש״י: דברי רבי מאיר במוחלט, ודברי רבי יוסי במוסגר) - תנאי היא...
בירושלמי דברי רבי שנויים להפך.
ומשיבים (עוד תשובה לשאלה: מה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים?): רבי זעורה אמר: ימי הרגל ביניהון – ימי הרגל ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין כניסה לעזרה בימי הרגל, כשנולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום). רבי עקיבה אומר: היא קדמיתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון), והוא (צריך לומר: ואינו) נכנס לעזרה – אינו יכול להיטהר מצרעתו ולהיכנס לעזרה שבמקדש בימי הרגל ולהיראות שם (שמצוה על כל זכר להיראות בכל רגל בעזרה ולהביא קורבנות), כיון שהוא נשאר בטומאתו, ואינו יכול להיטהר כשעדיין הנגע הראשון בו; ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים: חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש), ואינו (צריך לומר: והוא) נכנס לעזרה – הוא יכול להיטהר מצרעתו ולהיכנס לעזרה שבמקדש בימי הרגל ולהיראות שם, כיון שהבהרת הראשונה הלכה לה, ואין הבהרת החדשה טמאה עד שיראנה הכוהן ויטמאנה. ומדובר שהכוהן ראה את הנגע הראשון ופטרו וטיהרו, ולכן הוא יכול להיטהר מצרעתו ולהיכנס למקדש ביום השמיני לטהרתו.
השאלה הבאה ״...ומה ביניהון?״ כבר נשאלה לעיל, וחזרו עליה כאן, משום שסגנון התשובה הבאה לשאלה הזו שונה מסגנון התשובות לעיל ולהלן לשאלה הזו, וכדי שיובן שהתשובה הבאה מוסבת לשאלה הזו חזרו על השאלה לפני שהביאו את התשובה.
ואפשר שסוגיתנו מורכבת מתלמודן של שתי ישיבות, האחת מתחילת הסוגיה עד כאן (השאלה ״...ומה ביניהון?״ והתשובות שאמרו רבי יוחנן ורבי זעורה), והאחרת מכאן עד סוף הסוגיה (השאלה ״...ומה ביניהון?״ והתשובה הסתמית והתשובות שאמרו בשם שמואל).
ושואלים: הא רבי עקיבה מטמא ומחליט – הרי רבי עקיבא מטמא את הבהרת ומחליט אותו לטומאה (קובע שהוא טמא), ורבנן אמרי תיראה כתחילה ומחליטין – וגם חכמים שאומרים תיראה הבהרת כתחילה מחליטים אותו לטומאה, שאף כשיראנה הכוהן בתחילה יטמאנה מיד משום המחיה או השער הלבן שבה. ומה ביניהון? – ומה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים? והרי לדברי הכל מחליטים אותו לטומאה!
ומשיבים:
עָרֵב היה לו שמוע ״פטור״ מפי כהן שעה אחת (כך הוא גם בכתב יד אשכנזי, אך במסירה שלפנינו נמחקה תשובה זו על ידי מגיה)
– לפי חכמים, אומנם אם יראה הכוהן את הנגע החדש יטמאנו הכוהן, אבל אם יראה הכוהן את הנגע הראשון תחילה לפני שיראה את הנגע החדש יפטרנו הכוהן ויטהרנו, שכן אין רואים שני נגעים בבת אחת, אלא רואה את הנגע האחד תחילה ופוסק את דינו, וחוזר ורואה את הנגע השני ופוסק את דינו
(משנה נגעים ג,א), ונעים הוא לו למצורע לשמוע מפי הכוהן שהוא טהור ואפילו לזמן קצר, עד שישמע מפיו שהוא טמא שוב
.
ומשיבים (עוד תשובה לשאלה: מה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים?):
שמואל (מגדולי אמוראי בבל בדור הראשון)
אמר: פריחה ביניהון – פריחה ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין פריחה, כשנולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום, ואחר כך פרח הנגע בכל גופו)
. רבי עקיבה אומר: היא קדמייתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון)
, בפורח מן הטמא - טהור – כשפרח הנגע בכולו הרי הוא טהור, כיון שכבר הוחלט לטומאה מחמת הפסיון, והוא נשאר בטומאתו, וההלכה היא שמי שהיה בו נגע והוחלט לטומאה, ואחר כך פרח הנגע בכל גופו, שכולו הפך לבן, טהור
(משנה נגעים ח,א); ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים:
חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש)
, בפורח מן הטהור - טמא – כשפרח הנגע בכולו הרי הוא טמא, כיון שהבהרת הראשונה הלכה לה, ואין הבהרת החדשה טמאה עד שיראנה הכוהן ויטמאנה, וההלכה היא שמי שהיה בו נגע והוחלט בסימני טומאה, והלכו להם סימני טומאה, ופטרו הכוהן וטיהרו, ואחר כך פרח הנגע בכל גופו, טמא משום פסיון (משנה שם). ומדובר שהכוהן ראה את הנגע הראשון ופטרו וטיהרו לפני שפרח בכולו, ולכן כשפרח בכולו הוא פורח מן הטהור
.ההלכה היא שמי שפרחה הצרעת בכל גופו אבל לא בשחין (דלקת העור על ידי מחלה או מכה) המורד (שלא נקרם עורו ולא נרפא), כיון שהשחין המורד אינו מיטמא בנגע שבעור הבשר, אינו מעכב את הפריחה, ואף על פי שלא פרח הנגע עליו, כל שפרח בשאר הגוף - הרי הוא טהור; ואפילו חזר השחין ונעשה צרבת (שנקרם עורו ונרפא קצת), אף על פי שעכשיו דינו כעור בשר ומיטמא בנגע שבעור הבשר, טהור הוא, שהואיל ובשעת הפריחה לא היה ראוי להיטמא ולא עיכב את הפריחה, אף עתה אין הוא מעכב את הפריחה. אבל מי שפרחה הצרעת בכל גופו אבל לא בשחין שמרד וחזר ונעשה צרבת, טמא הוא, שהואיל ובשעת הפריחה ראוי להיטמא בנגע שבעור הבשר, הוא מעכב את הפריחה, וכיון שלא פרחה בו הצרעת אינו טהור, לפי שלא פרחה בכולו (משנה נגעים ח,ה).
ואם פרח הנגע בכל גופו אבל לא בשחין המורד, וחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין, טמא הוא לדעת רבי שמעון בן לקיש להלן, שכיון שלפני שפרח הנגע בצרבת השחין היה טהור (כאמור במשנה לעיל), לכן כשאחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין הוא טמא, שהפורח מן הטהור - טמא.
ואמרון – ואמרו (ויש מי שאמרו) בשם שמואל (תשובה אחרת לשאלה: מה ביניהם? מה ההבדל בין רבי עקיבא לחכמים?): פריחה ושחין המורד ביניהון – פריחה ושחין המורד ביניהם (ההבדל ביניהם הוא בענין פריחה בשחין המורד, כשנולד לפסיון מחיה או שער לבן והלכה לה האום, ואחר כך פרח הנגע בכל גופו אבל לא בשחין המורד, וחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין). רבי עקיבה אומר: היא קדמייתא – היא (הבהרת) הראשונה (עדיין זה הנגע הראשון), בפורח מן הטמא - טהור (צריך לומר: בפורח מן הטהור - טמא) – כיון שכבר הוחלט לטומאה מחמת הפסיון, והוא נשאר בטומאתו, לכן כשפרח הנגע בכולו אבל לא בשחין המורד - הרי הוא טהור, שהפורח מן הטמא - טהור, ואין שחין המורד מעכב את הפריחה; וכשחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין - הרי הוא טמא, שהפורח מן הטהור - טמא; ורבנן אמרי: – וחכמים אומרים: חורי היא – (בהרת) אחרת היא (יש כאן נגע חדש), והאום שהלכה לה נחשבת כאילו איננה, בפורח מן הטהור - טמא (צריך לומר: בפורח מן הטמא - טהור) – כיון שהבהרת הראשונה הלכה לה, ואין הבהרת החדשה טמאה עד שיראנה הכוהן ויטמאנה, לכן כשפרח הנגע בכולו אבל לא בשחין המורד - הרי הוא טמא, שהפורח מן הטהור - טמא; וכשחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין - הרי הוא טהור, שהפורח מן הטמא - טהור. ומדובר שהכוהן ראה את הנגע הראשון ופטרו וטיהרו לפני שפרח בכולו, ולכן כשפרח בכולו הוא פורח מן הטהור.
ואומרים: בגין דהיא חורי – בגלל שהיא (בהרת) אחרת (לכן חכמים אומרים, שכשאחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין - הרי הוא טהור), הא אִין היא היא - טהור (צריך לומר: טמא) – אבל אם היא היא (אם היא הבהרת הראשונה ולא בהרת אחרת) - טמא (אף חכמים היו אומרים, שכשאחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין - הרי הוא טמא, כמו שרבי עקיבא אומר), ואתייא כיי (=כההיא) דאמר – ובאה (הלכה זו) כמו אותה (מימרה) שאמר רבי שמעון בן לקיש (מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור השני), דאיתפלגון – שנחלקו: פרחה בו בשחין המורד – פרח הנגע בכל גופו אבל לא בשחין המורד, וחזר השחין ונעשה צרבת, ואחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין, - רבי יוחנן אמר: טהור – שאף על פי שלפני שפרח הנגע בצרבת השחין היה טהור (כאמור במשנה לעיל), אין לדונו כפורח מן הטהור, כיון שצרבת השחין ראויה להיטמא בנגע שבעור הבשר ומעכבת את הפריחה, והרי הוא טהור; רבי שמעון בן לקיש אמר: טמא – שכיון שלפני שפרח הנגע בצרבת השחין היה טהור (כאמור במשנה לעיל), לכן כשאחר כך פרח הנגע גם בצרבת השחין הוא טמא, שהפורח מן הטהור - טמא.
המונח ״רבי פלוני אומר... רבי אלמוני אומר...״ (כאן ״רבי עקיבה אומר... רבנן אמרי...״), הבא אחרי המונח ״מה ביניהון״, מפרט מה סובר כל צד במחלוקת במקרה מסוים.
• • •